מזה שנים רבות הסרגל הפוליטי העיקרי לפיו אנחנו מודדים את הגושים הפוליטיים ועל פיו מתנהלות מערכות בחירות הוא סרגל הימין מול השמאל. סיסמאות בחירות בסגנון ״ימין חזק״ ״שמאל חלש״ או ״הימין יבטיח שלמות הארץ בעוד השמאל יוותר על שטחים״ שולטות בסדר היום הפוליטי, בעיקר בשנה בה מתקיימות שלוש מערכות בחירות. בהתאם לכך מתמקדות מערכות בחירות כמעט תמיד סביב הסוגיה המדינית ביטחונית, שם שמאל וימין מהווים ״שחקנים מרכזיים״. סוגיות מהות כמו כלכלה, חינוך, בריאות, רווחה ועוד לא מצליחות לקנות קשב פוליטי משפיע.
מפלגות ״גוש הימין״ מתמקדות בעיקר בהצגת כל מי שאינו נמנה על הגוש כשמאל. החלוקה הזאת מעוותת את המציאות ומנסה לייצר תודעה של הבדל מהותי, אפילו תהומי, בין הגושים.
הגיע הזמן לשבור את הסרגל הישן והאנכרוניסטי הזה ולומר בריש גלי שבמפה הפוליטית הישראלית יש גוש מרכז גדול עם ניואנסים בין המפלגות אך אין הבדל תהומי בין מפלגות המרכז כמו ליכוד, כחול לבן, ישראל ביתנו. כולן צריכות להיות מוגדרות כמפלגות מרכז וכיום הן מהוות 73 מנדטים בכנסת. ביום ההכרעה המדינית ביטחונית עמדותיהן תהיינה קרובות זו לזו וברוב המקרים תהיינה אלה עמדות אחראיות ולא הרפתקניות.
אם נבדוק את ההתנהלות בפועל של ממשלות ליכוד, עבודה או קדימה נמצא כי במרכיבים המהותיים הן התנהלו באופן די דומה.
כך במדיניות הביטחון, לא ניתן להבחין לאורך השנים בהבדל מהותי בניהול סוגיות ביטחון, מבצעים, הרתעה, סיכול וכדומה. בנושאים הללו גופי הביטחון (צה״ל, שב״כ, מוסד, משטרה) מובילים את קו הפעולה ופועלים באופן מקצועי ולא ניכרת השפעה גושית על פעולתם. המציאות הביטחונית לא השתפרה במעבר לממשלת ימין.
הוויכוח המהותי הכמעט יחיד נוגע לסוגיה הפלסטינית ישראלית ובמרכזה הוויכוח בין תפיסת שתי המדינות לתפיסת סיפוח השטחים. אני מכיר לא מעט אנשי ״ימין מתון״ הסבורים כי פתרון שתי מדינות יבטיח את היותה של ישראל מדינה עם רוב יהודי מוצק שאינו מאותגר על ידי דרישה בינלאומית למתן זכויות למיליוני פלסטינים. אז האם הם שמאל או ימין?
מדיניות החוץ נוהלה בכל הממשלות על בסיס קווי פעולה דומים. מערכות יחסים ״וכימיה״ אישית בין מנהיגים שיפרו או הרעו יחסים עם מדינות בעולם אך הן לא נבעו מעמדה ימנית או שמאלית. מדיניות הכלכלה והרווחה בטח ובטח לא נבדלות בין ממשלות שונות על בסיס גושי.
ברגעי ההכרעה הידועים ראינו שממשלות הכריעו על פי האינטרס המדיני ביטחוני המשוקלל, הנסמך על ניתוחים והערכות של גופים מודיעיניים, ביטחוניים אסטרטגיים ופחות על מצע וסיסמאות בחירות.
כך היה בממשלת בגין שהלכה להסכם שלום עם מצרים תוך ויתורים טריטוריאליים מפליגים עד הסנטימטר האחרון. זאת בניגוד לתדמית ימנית תקיפה ובלתי מתפשרת. כך היה בממשלת שרון אשר קיבלה החלטה על ההתנתקות מרצועת עזה העומדת בניגוד גמור למצע הליכוד ואפילו לאמירה הידועה של ראש הממשלה שרון ״שנצרים היא כמו תל אביב״. כך היה גם בתהליך אוסלו כשרבין, שנחשב כנץ פוליטי במחנה העבודה, ניהל מו״מ ישיר עם אש״ף והכניס את ערפאת וכוחותיו לשטחי הגדה המערבית.
האם זה ישתנה? אני בספק. מה שעשוי לשנות את המצב ולו במעט זו מציאות הדורשת הכרעות מדיניות (לדוגמא תכנית המאה של ארה״ב) אשר תחייב פשרות בין אם הימין בשלטון או השמאל, ובטח אם תהיה זו ממשלת אחדות.