עמיר פרץ, היזהר מללכת שמאלה מדי באיחוד עם מרצ!
ראשית אני מברך על האיחוד, שהישגו העיקרי יהיה במניעת אובדן קולות ומניעת הסיכון באי מעבר אחוז החסימה.
יחד עם זאת, מוטלת אחריות, בעיקר על עמיר פרץ, להימנע מלאמץ קו שמאלני מדי (הקו של מרצ) כי זה עלול להבריח קולות שלא אוהדים, בלשון המעטה, את הקו השמאלני מדי.
אם אשתמש במקרה האישי שלי ניתן יהיה להבין מדוע מפלגת העבודה כמעט ונעלמה ככוח אלקטורלי וכאלטרנטיבה שלטונית.
אני בן קריית חיים, בן למשפחה מפאיניקית, (אב עובד סולל בונה, אם מתנדבת בנעמ״ת) הצבעתי רוב השנים למפלגת העבודה. אולם לפני כמה שנים החל במפלגת העבודה תהליך הידרדרות אשר כלל שני מרכיבים: המרכיב הראשון – המנהיגותי: המפלגה החליפה יושבי ראש בקצב שהקנה לה בצדק את ההגדרה ״מפלגה קוטלת ראשיה״. זאת במקביל לבחירת יושבי ראש לא מרשימים שאינם נתפסים על ידי הציבור כמתאימים להנהיג את המדינה. המרכיב השני – האידיאולוגי: המפלגה החלה לזוז שמאלה מדי דווקא בתקופה שהלך הרוח הכללי בציבור היה מרכז-ימינה. עבורי התזוזה מהאידיאולוגיה של יגאל אלון ורבין לקו שמאלי מדי, בצירוף הנהגה מבולבלת ולא מרשימה הייתה Too Much וגרמה לי לחפש מפלגה מרכזית יותר עם מנהיגות מרשימה יותר.
התוצאה הידועה לכולם היא שמפלגת העבודה ״הודחה״ מתפקיד האלטרנטיבה השלטונית לטובת כחול לבן ובאם לא תתרחש בכחול לבן ״תאונה פוליטית קטלנית״, מפלגת העבודה לא תחזור למעמדה הקודם.
מה מפריע לי בהליכה שמאלה ומה המסוכן בחבירה למרץ?
האיזון בין ביטחון לשלום הופר בקו של המפלגות הללו עד כדי דיבור יתר על שלום ופחות מדי התייחסות לביטחון. יתרה מכך, השלום המוצג על ידי המפלגות הללו הוא ״שלום נאיבי״ שאיננו לוקח בחשבון את המציאות המורכבת בשני הצדדים ולא ארחיב כאן יותר מדי.
חמור מכל הוא הקו הכמעט ״פרו פלסטיני״ של מרצ, המרבה לבקר את הצד הישראלי במצבי קונפליקט, ״מבין מדי״ את הצד הפלסטיני ואיננו מבטא תמיכה נחושה בצרכי הביטחון של ישראל.
לגיטימי ואפילו רצוי לחתור לשלום, לגיטימי ואפילו רצוי לדבר על שתי מדינות. אולם קודם כל ובעדיפות עליונה להעדיף את הביטחון ולדרוש באופן בלתי מתפשר מהצד הפלסטיני לעמוד בדרישות העונות על צרכי הביטחון של ישראל ועל ההכרה בה כמדינת הלאום היהודי.
גם אני תומך בפתרון שתי המדינות אולם מנימוקים שונים ומאוזנים יותר.
בניתוח הסיכונים והאיומים על עתידה של מדינת ישראל אני מציב את איום הפיכתנו למדינה דו-לאומית עם איזון דמוגרפי מסוכן כאיום האסטרטגי הגדול ביותר!! כן, זה איום הרבה יותר משמעותי מהאיום האיראני, שבצד היותו איום אמיתי ומהותי הדורש היערכות ומענה, הוא זוכה ״להגברה״ עקב שיקולים פוליטיים. מסיבה זו, ולצורך חיזוק הטיעון, אינני חושב על טובת הצד השני אלא על טובתנו אנו, ולכן מתחייבת היפרדות מהפלסטינים! אם בסוף התהליך נשיג גם שלום ״אמיתי״ יותר או ״חם״ יותר זה יהיה ״בונוס״ אך רק אחרי שעתידה של מדינת ישראל לא יאוים על ידי איזון דמוגרפי מסוכן או על ידי לחץ מדיני בינלאומי מסיבי.
Comments